הפעם לא ראוי לכתוב על טיול טיול נחמד בטורקיה. כשדיברתי עם העורך הראשי, מוראט יתקין, כוונתי לא הייתה לכתוב דבר. אבל הוא ביקש ממני לכתוב משהו על איך אני מרגיש ומה אני רואה כשאני ברחוב.
דצמבר 2012. זהו יום חורף קר. לתוכנית הטלוויזיה שלי אני הולך לכיכר טקסים. יש מפגש כדי "להציל" את פארק גזי מהפיכה לקניון נוסף. פארק גזי הוא פיסת ירוק קטנה הכלואה בין כל הבניינים ליד כיכר טקסים בביוגלו. נוכחים כ-50 איש וחלקם מציגים כמה תמונות יפות של פארק גזי; פארק שהם לא רוצים לאבד כי הוא אחד המקומות הירוקים הבודדים שנותרו באזור הצפוף של ביוגלו. המטרה היא להשיג כמה שיותר חתימות מהאנשים שמבקרים בטאקסים ויחד עם החתימות הללו הם רוצים להעביר עצומה לראש עיריית איסטנבול על מנת להציל את פארק גזי. תוך כמה שעות בלבד הם אוספים אלפי חתימות. יומיים לאחר מכן יש חדשות טובות; הם לא יכרות או יסיר את העצים.
חמישה חודשים מאוחר יותר; קבוצה קטנה של שוחרי איכות הסביבה מתאספת בפארק כדי למנוע מעובדים לכרות את העצים בפארק גזי. המשטרה נכנסת, מתחילה להשתמש בכמויות מדהימות של גז מדמיע על מנת לגרש את המפגינים ומתחיל קרב. מכל כלי התקשורת שיש בטורקיה, יש רק שתיים או שלוש תחנות טלוויזיה שמראות בפירוט מה קורה.
"זה לא יכול להיות נכון"
ימים שלמים אני לכוד בבית שלי. אני רוצה לנסוע לטקסים, לראות מה קורה אבל אני מפחד. בבית יש לי את אשתי והילד; אני לא רוצה לקחת את הסיכון לאבד אותם. שעות, ימים אני מול הטלוויזיה עוקב אחר החדשות וקפוא. זה לא יכול להיות נכון... בגלל פארק "קטן" איסטנבול בוערת. מספר המפגינים גדל משעה לשעה, מיום ליום. אין תגובה מצד ראש הממשלה. ברגע שרג'פ טאיפ ארדואן נותן מסיבת עיתונאים זה כבר מאוחר מדי. הדברים יצאו מכלל שליטה. ההפגנות התפשטו דרך אנקרה ואיזמיר ליותר ויותר ערים וכל זה בגלל פארק.
ובכן, למען האמת, הפארק אינו הסיבה להפגנות יותר; ההפגנות הן נגד אדם אחד במיוחד: ראש הממשלה. אנשים רבים מאוד מאוכזבים מהאופן שבו ראש הממשלה שולט במדינה. אוקיי, הוא עשה הרבה דברים טובים עבור טורקיה, אבל, לפי האנשים, הוא מאבד את עצמו. אם הוא רק היה פותח דיאלוג כשהמחאות על פארק גזי התמררו אז אולי הדברים היו שונים, זה מה שאני שומע מכל האנשים שאני מדבר איתם בזמן שהסתובב בטקסים, אבל הוא רק רוצה להמשיך בפרויקט ואינו מכבד את המחאות השלוות של האומה.
כשאני מגיע לכיכר טקסים זה עמוס. יש אווירה מעניינת בכל מקום שאני הולך; זה כאילו אני מסתובב בפסטיבל פופ. אם הייתי זר שבדיוק מבקר באיסטנבול לכמה ימים, הייתי ממש אוהב את האווירה שיש כאן. אבל בהיותי מודע למצב אני מרגיש כבוד. אני רץ לעבר המקום שממנו מגיע הצליל והדבר הראשון שאני רואה זה דגל קשת בענן. .
שתי מציאויות באיסטנבול
כרגע יש שתי מציאויות שונות באיסטנבול אני חושב: איסטנבול האפלה ואיסטנבול האור. עם החושך יוצאים הדברים הרעים; גז מדמיע; ערימות של גז מדמיע ומים כל כך עוצמתיים שהם יכולים לפוצץ אדם ארצה. זו הרגשה רעה וכבדה. המשטרה תוקפת את המפגינים שמחכים לבאות. עד כמה שראיתי, המפגינים אינם חמושים. בלי רובים, בלי פצצות. בצעד נואש להגן על עצמם הם זורקים אבנים, עושים בריקדות. כשמגיע גז המדמיע או קנון המים אנשים בורחים בבהלה.
האור איסטנבול הוא מקום שיתוף אוהב שבו אנשים יוצרים מוזיקה, רוקדים ומכבדים זה את זה. חבר טורקי שלי אמר לי שזו הפעם הראשונה שהוא ראה איסטנבול כל כך מודגש. אף אחד לא מטריד אף אחד; להיפך, אנשים עוזרים זה לזה, מכבדים זה את זה ומשתפים זה את זה. למרות שאין אנשים מהעירייה בסביבה כדי לנקות את האשפה אני לא רואה חתיכת אשפה אחת. אין משטרה בכיכר טקסים (כמובן שיש משטרה אזרחית אבל אני לא יכול לראות את ההבדל בין האנשים ה"נורמליים" למשטרה האזרחית), אבל לא פעם אחת הייתה ריב בין האנשים. זה מוזר לא לראות שום משטרה, ניידת משטרה או לשמוע את הצפירה שהמשטרה הטורקית אוהבת להשתמש בה ללא הרף. לראשונה מזה 14 שנים, אני רואה טקסים נטול משטרה וזה נותן לי הרגשה נעימה. זה לא קשור להיות צעיר או מבוגר; להיות הומוסקסואל או הטרוסקסואלי, להיות עשיר או עני; זה עניין של כבוד. מכבדים כבן אדם ומכבדים את אורח החיים בו אתה מאמין. כבוד; מילה חשובה מאוד לכל האנשים בטורקיה. כאן ועכשיו אנשים מכבדים אחד את השני. כרגע כל המדינות "המפותחות" נותנות אזהרות מסע שליליות לגבי טורקיה. אל תלך לכיכר טקסים, זה מסוכן. אני עושה בזאת בדיוק את ההיפך: נוסעים לטקסים. תטעמו מהאווירה, הסתובבו עם האנשים ושוחחו איתם על הסיבה שהם שם. לפני שמחשיך אתה צריך לעשות צעד. עזבו את המקום כי בחושך יש עוד חושך. חושך שראיתי עכשיו אבל מקווה לא לראות יותר במהלך שארית חיי.
בשבילי הגיע הזמן לחזור הביתה. אני נכנס למטרו והולך לכיוון הרציף. כשאני רוצה לשים את המטבע בחוסם העורקים האבטחה אומרת לי שזה בחינם עכשיו. כל אחד בדרכו מנסה להוסיף משהו. המטרו מגיע ואנשים מתחילים לצעוק סיסמאות; רג'פ, תתפטר. הסאונד קורע אוזניים אבל אנשים ממשיכים לצעוק את הסלוגן שוב ושוב. ברגע שהמטרו עוזב את הרציף אנשים מתחילים לדבר אחד עם השני. לכל אחד יש מה לספר והוא מוצא אוזן קשבת שמקשיבה לסיפורים. זו הפעם הראשונה שאני רואה את כל האנשים במטרו מדברים אחד עם השני. הם משתפים; חולקים אבן דרך היסטורית בלתי נשכחת בהיסטוריה של הרפובליקה המודרנית של טורקיה.
