כשברק אובמה החל את כהונתו הראשונה, טענתי שאין לצפות להרבה מהטיפול שלו במדיניות החוץ. הייתי די בטוח שהוא יעשה עבודה טובה יותר מקודמו, אבל זה כמעט לא אומר הרבה. בהתחשב בבלגן הכלכלי שירש מג'ורג' וו. בוש, חשבתי שהוא יצטרך להתמקד בעיקר בצד המקומי ולשחק זמן בחזית הבינלאומית.
לא פחות חשוב, לא חשבתי שיש פרי נמוך בזירת מדיניות החוץ; במילים אחרות, כמעט ולא היו נושאים משמעותיים שבהם ניתן יהיה לעשות פריצת דרך משמעותית תוך ארבע שנים. הייתי גם מודאג מכך שהצוות של אובמה רודף יותר מדי יוזמות גדולות בו-זמנית - על שלום במזרח התיכון, אפגניסטן, ביטחון גרעיני, שינויי אקלים וכו' - ושהם לא יצליחו לממש אף אחת מהן. וזה בדיוק מה שקרה.
אובמה אכן הוציא אותנו מעיראק, כמובן, אבל זה רק היה כרוך בעמידה בלוח הזמנים שבוש כבר הציב וזה כמעט לא מסתכם ב"הצלחה" של מדיניות חוץ. הוא גם "קיבל" את אוסאמה בן לאדן, שזה הישג משמח אבל לא משנה משחק בשום מובן משמעותי. והקדשת תשומת לב רבה יותר לאסיה היה מהלך ברור, אם כי הניסיון לגבש קואליציה מגובשת יותר של בעלות ברית אסיה תוך הימנעות מהמתיחות הגוברת עם סין מתגלה כקשה כפי שניתן היה לצפות, ובשום פנים ואופן לא ברור שהם יצליחו. .
The other big issues — Iran, Israel-Palestine, Afghanistan, climate change — weren't going to be easy to solve in the best of circumstances, and a good case can be made that Obama mishandled every one of them. אין ספק שהמצב החמיר בכל ארבע הזירות, ואף אחת מהן לא צפויה להניב ניצחון אסטרטגי בארבע השנים הקרובות.
על איראן, אובמה יעמוד בפני לחץ בלתי פוסק לפתור את סוגיית הגרעין אחת ולתמיד. אבל בגלל שבמשך שנים איראן הוצגה בצורה שגויה בתור האיום הגדול ביותר מאז גרמניה הנאצית וכו', אובמה צריך לדרוש ויתורים שטהרן כמעט בטוח תדחה. יש הסכם ברור שצריך לעשות - איראן תתאפשר העשרה מוגבלת אם היא תיישם את הפרוטוקול הנוסף של ה-NPT והמערב יסיר אז את הסנקציות הכלכליות - אבל כל עסקה שאינה כרוכה בכניעה איראנית מחפירה תותקף כ"פיוס" על ידי ישראל , הלובי שלה כאן בארצות הברית, ועל ידי נצים אחרים. בהנחה שאובמה יתנגד ללחץ לפתוח במלחמת מניעה, הבעיה הזו עדיין תהיה בקופסה כאשר הוא יעזוב את המשרד הסגלגל בינואר 2017.
יש אנשים שחושבים שהקדנציה השנייה היא ההזדמנות של אובמה לעשות עוד דחיפה רצינית לפתרון שתי המדינות בין ישראל לפלסטינים. הם חיים בעולם חלומות. נכון שאובמה לא צריך לדאוג להיבחר מחדש, אבל התנאים הפוליטיים בישראל, בקרב הפלסטינים ובתוך האזור כמעט לא מתאימים. אובמה לא יהיה מוכן או מסוגל להפעיל את סוג הלחץ שעלול לייצר עסקה, אז למה לבזבז על זה זמן או הון פוליטי? אולי נראה יוזמה מזויפת הדומה לפסגת הקדנציה השנייה חסרת המשמעות של ממשל בוש באנאפוליס, אבל אף אחד עם מנת משכל תלת ספרתית כבר לא לוקח דברים כאלה ברצינות. אנו מתקדמים במהירות לקראת פתרון של מדינה אחת, ואחד ממשיכי דרכו של אובמה יהיה בידיו להבין מה תהיה מדיניות ארה"ב ברגע שמותו של פתרון שתי המדינות יהיה ברור לכל.
ארצות הברית תצא מאפגניסטן פחות או יותר לפי לוח הזמנים, ואובמה ושות' יעשו כמיטב יכולתם לסובב את זה כהישג גדול. מה שזה לא. ברגע שנעזוב, גורלה של אפגניסטן ייקבע על ידי האפגנים - עם הרבה "עזרה" משכנים מעוניינים - והניחוש שלי הוא שזה לא יהיה יפה. אבל סביר להניח שזה יהיה המצב, לא משנה מה עשינו, לאור הקושי המובנה של הנדסה חברתית בקנה מידה גדול בחברות מפולגות עמוקות שאיננו מבינים. אלו לא חדשות טובות עבור האפגנים עצמם, אבל לרוב האמריקאים פשוט לא יהיה אכפת.
ואל תצפו למהלכים גדולים או התקדמות גדולה בסביבה, למרות העדויות המצטברות לכך ששינויי האקלים הם אמיתיים ועשויים להיות להם השלכות מפחידות במהלך 50 עד 100 השנים הבאות. אובמה הקדיש מעט תשומת לב לנושא מאז פסגת קופנהגן, וראש הסביבה שלו זה עתה התפטר. זו גם בעיה קשה מאוד, לאור העלויות של כל פתרון רציני, מספר השחקנים הרלוונטיים, נקודות המבט השונות של מדינות מפתח כמו סין והודו, והעובדה שהמנהיגים של היום תמיד יכולים להפנות את כל הבעיה לדורות הבאים. לכן קשה לדמיין עסקה משמעותית בין עכשיו ל-2016.
מה אני מסיק מכל זה? שאובמה הולך לנהל מדיניות חוץ מינימליסטית במהלך כהונתו השנייה. זה לא יהיה פסיבי לחלוטין, כמובן, ובוודאי לא נראה נסיגה לבידוד או ניתוק פתאומי של קשרים ביטחוניים ארוכי שנים. תקיפות מל"טים ופעולות סמויות למחצה יימשכו ללא ספק (למרות ההוכחות ההולכות וגוברות שהן לא מועילות), אבל רוב האמריקנים לא יידעו מה קורה ולא באמת יהיה אכפת להם. בקיצור, צפו לראות מדיניות תגובתית במידה רבה שנמנעת מיוזמות נועזות ובעיקר מנסה למנוע מהדברים לרדת מהר מדי בכל מקום שחשוב.
אם הנשיא אובמה מחפש מורשת - ואיזה נשיא לשתי קדנציות לא? - זה יהיה בצד המקומי. הוא יקווה לסיים את הקדנציה השנייה שלו עם תוכנית הבריאות שלו ממוסדת היטב, כלכלה בהתאוששות איתנה, ועם רפורמות תקציביות ומסים שיבטיחו את השווקים לגבי כושר הפירעון הפיסקאלי של אמריקה לטווח ארוך. בהתחשב במקום שבו היו הדברים ב-2009, זו מורשת שאובמה ישמח לקבל. והמטרות הבינלאומיות הנעלות שאיתן נכנס לתפקיד, ואשר זיכו אותו בפרס נובל הכי פחות ראוי בעולם? ובכן, הרבה מהם היו חכמים והגיוניים, אבל לחשוב שהוא יכול להשיג את כולם פשוט לא היה כל כך ריאלי.
אזהרה חשובה: תחום מדיניות החוץ הוא אחד של הפתעות מתמדות, ורוב הנשיאים בסופו של דבר מתמודדים עם אתגרים שהם מעולם לא ציפו (למשל, 9 בספטמבר עבור בוש, האביב הערבי עבור אובמה וכו'). אז זה אפשרי - אפילו סביר - שאובמה ושלו הצוות יתמודד עם משבר בלתי צפוי כלשהו בין עכשיו ל-11. אולי זו תהיה אינתיפאדה שלישית, או התנגשות צבאית בים סין הדרומי, או קריסת היורו, או משהו שאף אחד מאיתנו עדיין לא יכול לחזות או לדמיין. אם אירוע כזה יגיע, אז אובמה וצוות מדיניות החוץ שלו עלולים להיאלץ להיות פעילים יותר ממה שהם רוצים. אבל אם לא אירוע מהסוג הזה, אני מצפה שארבע השנים הבאות יהיו "קיפאון שאתה יכול להאמין בו".
מדיניות החוץ
