קוצר נשימה, זעפרן מהחזה;
הוא חתם את חיי וצרב אותם.
דולף טיפה אחר טיפה, זפת מהלב;
זה הפך לאור באופק שלי וזרם משם.
אני נר, גם סודות!
עירום כברק, הוא מסתיר את סודו!
האיהראם שלו אש, משחתו בוערת!
זה נשרף והתאדה ורתח.
החיים הם ניצוץ, הזדמנות לא נמצאת.
כל מקום סביבי מלא טרף, אבל אין מלכודות למצוא.
איך הצל נודד, איש אינו יודע:
הוא נפל ארצה מתוך געגועים.
הנשימה הפכה לקרוואן; המטען מלא בשיעורים!
דמעות זלגו; הו, מלאות צער!
הכבשה הוקרבה; העיניים התמלאו פליאה!
עבור מי נשפך הדם ונעלם?
ספר השיעור שלי, שפתיים בצקיות!
מילים שלא נשמעו, אוזניים נשמעות!
בעודם עוקבים אחר עקבותיי, כנפיים עייפות;
הוא עזב את העולם הזה ונעלם.
הנשימה היא סלמנדרה, גבותיה מקמטות את מצחה!
שיירה מוטסת, שתחילתה פראיות!
זרע או ארון קבורה; אבן נטועה:
זה היה מפוזר בשדה החיים.
בלי הנשימה, המפוח לא יכול להישרף!
אלא אם כן הצינוק ייהרס, לא ניתן לשבור את השרשרת!
בלי למות בלילה, אי אפשר לראות את השמש!
זרם המערבולת הסתחרר ונעלם.
הנשימה יוצאת בפרצים.
במשך חיים שלמים, הלב סופר צעדים.
"מהו הסרנקאם שלי?" שואל הזמיר:
"הוורדים פרחו ונעלמו"!
רקומים על מצחי, סדקי שפע.
הנשימה האחרונה היא על השפתיים, אצבע התדהמה.
בידוד עוף החול, דגל התהילה.
שמנו נמחק מהמוניטין שלו.
בואו נשכב על הגב, ננשום לחזה.
בואו נראה, כופפנו את הקומה.
בואו נראה, בנינו את גשר הגיבנון.
שנים זרמו מהתל הזה.
ממסך הספקות הלכתי וקרעתי אותו;
היו שתי מילים; גוש בגרון.
הגעתי למקום שבו לשוני הסתבכה;
החדשות נשמעו ללא אזהרה.
מי מעטר את הטלה המצופה בחינה?
יש לי עצמי אחר, מי מאכיל אותי?
מי זה שמתקיף בגוף כמו בחליל?
נשמעה צעקה, היא בערה ונעלמה.
ניצני הוורדים קרעו את צווארוניהם והלכו משם.
הזמירים שרו ועפו משם.
הם כלאו את הציפורים בכלובים ושחררו אותן.
חרוזי תפילה, הנשימה נעלמה.
אל תגיד שאי אפשר להשתכר בלי לשתות.
מה שלא תעשה, אל תגיד שאתה לא יכול לצאת מהכלוב.
אל תגיד שאי אפשר ללכת בדרך הזאת בלי לראות אותה.
איך יכלו אלה שעצימו עין לקפוץ פנימה ולעזוב?
יש חינה בדם שלי, למי יש את זה?
יש לי מצקת על הראש, למי יש אותה?
כוס יש בנפשי, ביד מי היא?
הוא הצחיק אנשים ויצא מאחורי הווילון.
החיים הגיעו משאיפות למרד.
חצאיתה הייתה מכוסה דמעות ובאה לחן.
אימה נבעה מבושה וקינה
הוא בכה מבושה.
החופים הם ליילה; הגלים הם מג'נון.
נמלים הם אהבה, ימים הם שלך.
הפרדה היא בלתי אפשרית, הם הפכו את זה לחוק.
אמרתי לו אלף פעמים, אבל הוא שכח.
הלב הוא חוט דיג, הנשימה היא חכה.
החיים הם זיעה, האמצע יבש.
התודעה היא חורבה, דרכה לא ידועה.
אלו שדבקו באהבה ניצלו ונעלמו.
הוא לא תפר את צווארון העין עם ריס.
הג'קוזי לא כיסה את זרימת הגיל.
דמעות הדממה לא שככו:
הוא הבין מהלחות על פניי והלך.
החיים הם רקמה על מים, עקבות של נשימה.
חיים ללא נשימה הם עקבות חסרי תועלת.
המצבה האבסורדית היא עקבות של כלוב.
אלו ששברו את הכלוב נקברו.
הנוסע בקרוואן מחזיק פעמון ונושם.
"הגיע הזמן ללכת" אומר; מיילל, נושם.
כמה זה אפשרי להישאר, נושם, נושם.
הוא הניח את המאזניים על כתפו והלך.
חיכינו כל החיים למהות הדורות.
חיכינו כל החיים למשהו מנאלה.
חיכינו כל החיים לחדשות מיוסף.
נשימות טיפסו מהבאר ונעלמו.
נשימה היא רשת שאני טווה מהאוויר.
הנשימה היא חץ שאני יורה מהקשת.
הנשימה שאני נושם מליבי היא אנחה.
הוא עזב כדי להגיע לאהובתו.
בארץ אדם, קשה לנווט.
אין כיס בתכריך, קשה לשמור על סחורה.
קשה לשמור על מים במסננת מחוררת.
הימים התאדו וחלפו.
תפילת חיי, כמו ידיים;
ריח כאבי הוא כמו ורדים;
צבא הדמעות, כמו שיטפונות;
זה זרם במורד לחייו והתנפח.
החיים הם השמש שנועדה לשקוע.
החיים נועדו לחזור, הם סוררים.
החיים הם אש שנועדה לכבות.
זה נצץ ונעלם.
איך אפשר לברוח מכלא הבוץ הזה?
איך זה אפשרי לצאת מהבור הזה?
איך אפשר לעזוב את העולם היפה הזה?
אלו שעזבו לא הביטו לאחור.
כוחי הוא כזה שאיני מעלה דיבה:
הכוח שלי לא מפריע למצבי.
מי שמכיר את העולם הזה, לא יוצא להרפתקאות.
חסדתי קפץ עליו והלך.
גבות במזבח לא מתכופפות כמו כינור.
המוח שלי לא נמס כמו האבנים בהר הגעש.
דמעות אינן קשות כמו יהלומים בליבי.
אלו ששתו את הרעל הזה התעוררו ועזבו.
האת של פרהד לא חפרה.
סראזאט לא פתחה את כף ידה הרועדת.
מטבע הלב לא עבר באהבתך.
אחרת, השוק הזה הוקם ונעלם.
