במשך קמפיין ארוך, הפך קשה עד טירוף לזהות הבדלים קונקרטיים באופן שבו ברק אובמה ומיט רומני יתמודדו עם עולם כועס ובלתי ניתן לניהול, אשר בו זמנית משתוקק ומתמרמר להתערבות אמריקאית.
איראן? מר רומני מבטיח קשיחות, מגנה את תמימות הממשל לפיה הוא יכול לדבר עם המולות ומכריז, כאשר לוחצים עליו, כי יביא "סנקציות משתקות". מר אובמה משועשע אומר שכבר סימן את הנקודה הזו, ומשאיר ללא התייחסות לחבלה בסייבר שכוונה כלפי תוכנית הגרעין של איראן מחוץ לחדר המצב. אפגניסטן? זהו מרוץ ליציאות, כאשר מר אובמה דוהר במהירות ומר רומני בהליכה מהירה, כעת לאחר שזנח את הבטחתו בעונת הפריימריז שנשאר בסביבה כדי להרוג את הטליבאן. מר אובמה מסייע בהעברת נשק קל למורדים הסורים; מר רומני ישלח נשק כבד, ואף אחד מהם לא יכול להסביר כיצד הם יפרידו בין מורדים חילוניים לג'יהאדיסטים.
הדרגות עדינות אלה - מוגזמות למען האפקט שבועיים לפני יום הבחירות - יוצגו ככל הנראה בערב שני בעימות הנשיאותי האחרון. אבל עם קצת מזל, הצופים יקבלו הצצה להבדל האמיתי, בגובה העצבים, באופן שבו שני הגברים הללו תופסים את עתיד הכוח האמריקאי.
על פי דבריו של מר רומני, אמריקה יכולה - וחייבת - להשיב את עצמה לימי הזוהר שבהם הייתה לה עליונות בלתי מעורערת בעולם. זה היה רגע קצר וזוהר - אותו עשור שהוקף בין קריסת ברית המועצות לחורבן מרכז הסחר העולמי, כאשר ארצות הברית הייתה מה שהצרפתים כינו, בלעג מסוים, "מעצמת-על". געגועים לאותה תקופה אורבים בביקורתו של מר רומני על מה שהשתבש בשנות אובמה, אותן הוא מתאר כתקופה מבולגנת של תחייה ג'יהאדיסטית, דאגות גרעיניות חדשות ואיום מתקרב מצד בייג'ינג, ועידן שבו, כתב לאחרונה, "נראה כי ארצנו נתונה לחסדי האירועים במקום לעצב אותם".
מצדו, מר אובמה הוא אדם הנוטה לחיות את הרגע, להגיב לבעיות העולם תוך כדי ניסיון להגדיר דוקטרינה מתפתחת של אובמה, אם כי זהו ביטוי שהנשיא לעולם לא אומר. עבור מר אובמה, הרגע החד-קוטבי הזה הוא זיכרון מעורפל. אלה המשתוקקים אליו כמהים לסדר עולמי שלא יוכל להתקיים שוב. מהות גישתו של מר אובמה הייתה שארצות הברית תפעל באופן חד-צדדי בכל פעם שהאינטרסים הישירים שלה מאוימים - חשבו על הפשיטה על אוסאמה בן לאדן או על תקיפות הרחפנים והתקפות הסייבר. אך הוא היסס לפעול במקרים בהם הוא מאמין שלאחרים יש אינטרסים גדולים יותר משלנו: מכאן המחויבות הלא-רגשית של אמריקה למאמץ הצבאי להדיח את קולונל מועמר אל-קדאפי בלוב, וסירובה לקחת תפקיד מרכזי בהדחת הנשיא בשאר אל-אסד מסוריה.
אם יש לקח מהעשור האחרון, לדעתו של מר אובמה, הוא שאנחנו לא יכולים עוד להרשות לעצמנו להילחם בכל מלחמה, להכניס את עצמנו ללב כל סכסוך ולהיתקע בבוץ של מדינות כובשות שגורלן אינו מרכזי באינטרס הלאומי שלנו. וגם לא נוכל לעצור את המעצמות העולות מל... ובכן, לעלות.
"ארצות הברית אינה מבקשת להכיל את סין", מיהר מר אובמה לומר לסינים בביקורו הראשון בבייג'ינג, בנובמבר 2009, כשהיה פחות משנה לאחר תחילת כהונתו. "להיפך, עלייתה של סין חזקה ומשגשגת יכולה להיות מקור כוח לקהילת האומות". לוחמים קרים ותיקים נרתעו, אך כך גם רבים במפלגתו של הנשיא עצמו, שדאגותיהם הגדולות ביותר בנוגע לסין מתמקדות בתעסוקה ובהשפעה כלכלית. זוהי דעה שהביעה מזכירת המדינה הילרי רודהאם קלינטון כאשר לחשה לראש ממשלת אוסטרליה בדרכה לבייג'ינג ב-2009: "איך אתה מתמודד בקשיחות עם הבנקאי שלך?"
לאובמה משימה קשה. הרבה יותר קל ללכת בדרך ולטעון לטובת אמריקה כמספר 1 מאשר לטעון שהיתרון של אמריקה נובע ביכולתה לעבוד עם בעלות ברית. "זהו איזון קשה להפליא, במיוחד עבור כל מי שמתמודד לנשיאות", אמר ר. ניקולס ברנס, שבילה כמעט שלושה עשורים כאחד הדיפלומטים הבכירים של אמריקה לפני שעזב את תפקידו כסגן מזכיר המדינה לעניינים פוליטיים של ג'ורג' וו. בוש כדי ללמד בהרווארד. "המושל רומני צודק באומרו שאמריקה חייבת להוביל, ואנחנו עדיין המעצמה החיונית וחייבים להישאר מנהיג עולמי חזק ופעיל. אבל הנשיא אובמה פיתח תפיסה מודרנית ויעילה של מנהיגות שלדעתי מהדהדת עם כל מי שעשה עבודה מסוג זה למחייתו: שבמקומות כמו לוב, צריך לאתגר את בעלות ברית נאט"ו ואת מדינות ערב להיות בחזית, ושהאמריקאים יודעים שאנחנו כבר לא יכולים להיות בכל מקום ולעשות הכל".
עוזריו של מר רומני אומרים שגם הוא ישתמש בכוח האמריקאי במשורה. אבל ליבת טיעונו של מר רומני היא שגישת אובמה היא מתכון בטוח לדעיכה איטית.
אולי אלה ההבדלים הצפויים בין נשיא שבילה את שנות בית הספר היסודי שלו במעצמה ביניים משתוקקת באוקיינוס השקט - אינדונזיה - לבין מועמד שגדל בימי הזוהר של אמריקה המתועשת, לפני שהשפלת תעשיית הרכב האמריקאית הפכה לסמל לבאות. כתביו של מר אובמה על נעוריו הטילו ספק בגלוי האם הכוח האמריקאי נוצל בחוכמה בשנות המלחמה הקרה. מועמדותו של מר רומני נצבעה בקנאה של אייזנהאואר וכמעט מעמידה פנים ששנות בוש מעולם לא התרחשו. דבריו של מר אובמה מתחילים במציאות הקשה שהתגובה לפיגועי ה-11 בספטמבר עלתה לאמריקה 3.3 טריליון דולר, והמספרים הולכים וגדלים. שורה אחת חזרה שוב ושוב בנאומיו על אפגניסטן: "אז אנחנו לא יכולים פשוט להרשות לעצמנו להתעלם ממחיר המלחמות האלה", אמר בווסט פוינט, בסוף 2009, כשהכריז על "הגל" שזה עתה הסתיים, ביבבה, בחודש שעבר. "האומה שאני הכי מעוניין לבנות היא שלנו".
אם ההבדל הזה יתלקח איפשהו בליל שני, זה עשוי להיות סביב תקציב הביטחון. זהו החלק היחיד בתקציב הפדרלי שמר רומני רואה כקדוש: הוא רוצה צבא גדול יותר, וצי שבונה 15 ספינות חדשות בשנה, עלייה של 50 אחוז. זהו חלק מקריאתו לאמריקה שרירית יותר, כזו שתוכל להתמודד עם רוסיה אם אי פעם תעמוד בציפיות של מר רומני כ"האיום הגיאופוליטי הגדול ביותר" של אמריקה (שאותו לעג אובמה בעימות הראשון) ויכול למנוע מסין לדחוף אותנו חזרה למרכז האוקיינוס השקט.
אבל הוא לא יישר, לפחות לא בדבריו הפומביים, את הטענה הזו עם אסטרטגיה של מתי וכיצד הוא יגרום לארצות הברית להתערב ברחבי העולם. האם ניכנס מחדש לאפגניסטן אם הטליבאן ינסה לכבוש מחדש את קאבול? האם נסיים את העבודה עם הכוחות האמריקאים בסוריה אם נראה שמר אסד יחזיק מעמד, ויהרגו אלפים נוספים? האם יצטרפו למתקפה צבאית נגד איראן בטענה שהאינטרס הלאומי של אמריקה חייב להיות זהה לזה של ישראל?
עד כה, איננו יודעים.
לעומת זאת, מר אובמה הבהיר כי עידן שליחת 100,000 חיילים לכיבוש מדינות במשך שנים רצופות, רק כדי לעזוב על רקע טינה זועמת, הסתיים. תקציביו משקפים את משנתו: יותר לטכנולוגיית סייבר כמו זו המשמשת נגד איראן, יותר לרחפנים וכוחות מיוחדים, ופחות לשמירת כוח מזוין גדול בהישג יד. זה התברר בדצמבר האחרון, כאשר כינס את מפקדי הלחימה של המדינה בחדר האוכל הממלכתי בבית הלבן, ותחת מבטו של דיוקנו של אברהם לינקולן, אמר לקהל שלו שהמסיבה הסתיימה. תקציב הביטחון גדל ב-67 אחוזים, במונחים ריאליים, בעשור שחלף מאז פיגועי ה-11 בספטמבר, והיה גבוה בהרבה ממה שהיה במהלך המלחמה הקרה.
אז לאחר שהפנטגון ביקש בשנה שעברה מימון כדי לשמור על 100,000 חיילים מוכנים ל"מבצעי יציבות" ברחבי העולם - סוג המבצע שארצות הברית ניהלה בעיראק ובאפגניסטן - הבית הלבן רמז שלא קראו את התזכיר: מר אובמה יצא מעסקי הכיבוש. נראה שהוא קלט ללב את אזהרת הפרידה של שר ההגנה רוברט מ. גייטס, הרפובליקני שכיהן תחת שני הנשיאים האחרונים. בדרכו החוצה, אמר מר גייטס שכל מי בתפקידו "שמייעץ לנשיא לשלוח שוב צבא יבשה אמריקאי גדול לאסיה או למזרח התיכון או לאפריקה צריך 'לבדוק את ראשו', כפי שניסח זאת הגנרל מקארתור בעדינות כזו".
נראה כי עמדתו של מר גייטס בהחלט מתאימה לציבור הבוחרים בימים אלה. זה מסביר מדוע מר רומני היה כה מהוסס לגבי תרגום קריאתו לגישה אמריקאית שרירית יותר לעולם לפרטים. הוא לכוד, במידה מסוימת, במורשתו של ג'ורג' וו. בוש - בעוד שהוא רוצה לדחות את דוקטרינת אובמה כחלשה מדי וחסרת עקרונות, הוא אינו יכול להביא את עצמו לאמץ את התלהבותו של מר בוש מהכהונה הראשונה לפעולה מקדימה, או את טענתו מהכהונה השנייה לפיה לארצות הברית יש חובה מוסרית לחווט מחדש חברות שעלולות להצמיח עריצות או טרור.
השאלה מתי אמריקה צריכה להתערב ברחבי העולם - ומתי להשאיר זאת לאחרים - הייתה הסאבטקסט של רוב הדיונים החשובים על ביטחון לאומי בעשור האחרון. סוריה היא המשבר של היום, אך היא לא תהיה המדינה החלשה האחרונה שתאיים להידרדר לקריסה כאוטית ואלימה - ולהפוך לטריטוריה חדשה לקיצונים. מה שלא החלטנו, כמדינה, הוא כמה סיכון אנו מוכנים לחיות איתו כאשר מדינות אלה נסדקו, קורסות ונולדות מחדש. מר אובמה גיבש גישה מעודנת שעבדה בלוב וקפאה על מקומה בסוריה. יהיה זה תלוי במר רומני להסביר אם מצא דרך שלישית.
(הניו יורק טיימס)
